אובדן במשפחה, או איך לדבר עם ילדים על מוות?



לפני מספר שבועות חמי היקר נפטר, לאחר מחלה קצרה בת כשבועיים. שוב, נתקלתי בשאלה, איך להסביר ולדבר על מוות עם ילדיי. בן השמונה כבר חווה אובדן, כאשר אמי הלכה לעולמה לפני ארבע שנים, אך בת הארבע לא התמודדה עדיין עם הנושא.

קודם כל אני חייבת לומר, שאני בעד אמירת אמת לילדים, באופן מותאם לגילם. לדעתי, כאשר אנו מייפים, מטייחים, או לפעמים ממש משקרים, גם אם המטרה היא לגונן ולשמור על נפשם הרכה, אנו פוגעים באמון שלהם. הם ישמעו גרסאות שונות במקומות שונים, וכשיגלו שאנו לא אמרנו להם את האמת, אנו מסתכנים בכך שבעתיד הם לא יבואו לשאול אותנו ויסתפקו במקורות שאמינותם גם היא מוטלת בספק. בשיחה עם חברה, היא סיפרה לי שסביב מות הסב, בני הדודים שהם נכדיו התאספו ודנו בשאלה איפה נמצא סבא? כל אחד הסתמך כמובן על מה שאמרו לו הוריו – חלק אמרו, שסבא בשמיים. חלק אמרו, מה פתאום, הוא כאן קבור באדמה.. אם נאמר את האמת, נמנע מצבים כאלו, בהם ילדינו פתאום מטילים ספק באמינות ובעמידות שלנו, הרי אחת הסיבות שאנחנו מגוננים היא למעשה לגונן על עצמנו מפני שיח שיכול להעלות רגשות קשים, של עצב ואבל, גם אצלנו וגם אצלם.

אז מה כן לומר? קודם כל, סיפרתי לילדיי שסבא חולה מאוד והוא מאושפז בבית חולים. אבא נסע לעתים קרובות לבקר ולסעוד אותו, וגם הדודים שלהם וסבתא שלהם. עודדתי אותם לדבר ולספר מה הם מרגישים, ולשלוח מסרים לסבא, וגם לחזק את סבתא ואת אבא. כשהסתמן שחמי לא יחלים ממחלתו, שיתפתי אותם. אמרתי, שנראה שסבא לא יחזור לבית שלו, אלא יישאר בבית החולים עד שימות. דיברנו על איך כל בני המשפחה מתמודדים. בכל אחת מהשיחות האלו, הקפדתי להדגיש, בייחוד כלפי בת הארבע, שסבא חולה מאוד, ומכיוון שהוא כבר זקן הגוף שלו חלש וקשה לו להילחם במחלה. הדגשתי, שסבא בן 82 – ואילו היא בת ארבע, ואבא ואני בשנות הארבעים לחיינו, כך שלנו עוד יש כוח להיאבק במחלות ולהחלים.

חמי נפטר לא הרבה אחרי ט"ו בשבט. סיפרתי לבתי שהוא מת, ושזה אומר שהוא כבר לא מרגיש דברים בגוף שלו, לא רואה, לא שומע, לא מדבר ולא זז. אמרתי לה שלמחרת נערוך טקס שנקרא הלוויה, ובו נטמון את הגוף של סבא באדמה. הסברתי שאנחנו עושים את זה כי כך נהוג אצל היהודים, ומכיוון שהגוף, אחרי שמתים, מתפרק, ומזין את האדמה ועוזר לצמחים לצמוח. היא שאלה אם הגוף של סבא עוזר לצמחים בגן לצמוח. הסברתי שלא בדיוק, מכיוון שלא נקבור את סבא בגן, אבל בהחלט יכול להיות שבאדמה בגן יש מרכיבים שהיו בגוף של חיות שמתו. בצד, בני הבכור שמע הכל, ומדי פעם העיר הערות. הסברתי לה שאנחנו עצובים שסבא מת, ושנתגעגע אליו, אבל אנחנו יכולים להתנחם במחשבה שלסבא היו חיים ארוכים וטובים ושהוא מאוד אהב את המשפחה שלו ואת הנכדים שלו. שוב, הדגשתי שלה, לאחיה, לאבא שלה ולי, צפויים עוד חיים ארוכים לפנינו. וגם, אמרתי לה, שיש אנשים שמאמינים שלמרות שהגוף מת, הנשמה ממשיכה להתקיים. היא שאלה אם זה באמת כך, אמרתי שאני לא יודעת, אבל שאבא שלה מאמין שכן, ושזה עוזר לו. היא הסכימה שזה באמת מנחם. בתי המתוקה שאלה על סבתא, שהתאלמנה, ושאלה איך היא תסתדר בלי סבא. דיברנו על כך שבאמת, לסבתא יהיה הכי קשה, ושאנחנו נעזור לה, נמשיך להיות איתה בקשר קרוב ונשמח אותה. שאלתי אותה, אצל איזו חברה תרצה לבקר בזמן ההלוויה, ותכננו כמה אפשרויות.

אחרי שנרדמה, התפניתי לשיחה פרטית עם בני הבכור. הוא שמע את כל השיחה עם אחותו, וכבר הגיע לתובנות. הוא אמר, שנעים לו לחשוב שלסבא היו חיים טובים ומספקים, ושהוא אהב את המשפחה שלו ואת העבודה שלו והיה מסופק ושבע רצון מכל מה שהיה לו. הוא רצה לדעת אם יוכל לבוא להלוויה. אמרתי לו שאני לא חושבת שכדאי לו, מכיוון שזו חוויה שיכולה להיות קשה ועצובה, אבל הוא מוזמן להצטרף לשבעה, כשיבואו בני משפחה וחברים לנחם ולהתנחם בבית של סבתא. דיברנו גם על מותה של אמי, ואיך התמודדנו איתו. סיפרתי שהייתי עצובה ואבלה, ושבוודאי גם אבא יהיה עצוב כעת, וכדאי להקל עליו, ואיך אפשר להקל עליו.

אני חושבת, שהמחשבה על אחרים, עוזרת לילדינו לקבל פרופורציות לגבי אובדן, נותנת להם תפקיד ומסייעת להם להתארגן למול האובדן, באותו מובן שחלקנו מוצאים נחמה בעשייה. אפשר לתכנן מה נבשל או נאפה ונביא לסבתא או לשבעה, ולשתף אותם בהכנות עצמן. במהלך השבעה עצמה, השתדלתי שלא להפריע לשגרה שלהם. הם עדיין הלכו לגן ולבית הספר, והשתתפו בחוגים אחר הצהריים, אבל בחלק מהימים ביקרנו אצל סבתא במסגרת השבעה. לנו זה התאים, אבל יש משפחות בהן האווירה בשבעה עצובה מאוד, ואז ביקור הנכדים יכול להיות פחות מתאים. מאז, אנחנו ממשיכים לדבר על סבא ולהזכיר אותו ומאפשרים לכולנו להתגעגע ולהרגיש בחסרונו.

המוות, הוא חלק ממעגל החיים. במוקדם או במאוחר, כולנו ניגע בו, וכולנו גם בסופו של דבר נמות. ילדינו ייתקלו בו גם הם. כפי שאנו עוזרים להם להתמודד ולהבין אירועים אחרים בעולם, כך עלינו לסייע להם להבין גם את המוות, גם כאשר לנו עצמנו יש רגשות ומחשבות מבולבלים לעתים לגביו. אפשר גם לומר, שיש דברים שאנחנו לא יודעים, אבל להדגיש מה אנחנו כן יודעים. אפשר לומר, שזה נושא שקשה לנו לדבר עליו, כי אנחנו מתגעגעים ועצובים ואלו רגשות שלא נעים לנו לחוות, או לבטא מול ילדינו האהובים. בכל מקרה, חשוב שנאמר דבר מה אמיתי ואותנטי, ונתמודד באומץ גם מול הנושא הזה.

0 צפיות