על הכרת תודה, חגים וימי הולדת

בתמונה, עציצים שהכנתי בחוג קדרות, כמתנות לצוות הגן וההוראה של הילדים שלי לכבוד פסח. ביחד עם בתי בחרנו שתילים, ארזנו, והיא קישטה ובחרה איזה עציץ כל אחת ואחד יקבלו. חשוב לי מאוד להכיר תודה ולתת סימן להערכה שיש לי כלפי הנשים והאנשים שמטפלים ומחנכים את הילדים שלי, רואים אותם כפי שהם, עוזרים להם לגדול ולהתפתח, ומסייעים להם במצבי היומיום שהם הג'ונגל של הגן או בית הספר היסודי. כך, אני גם מלמדת את ילדיי להפגין הערכה ולהוקיר תודה על מה שהם מקבלים.

בבית שבו גדלתי, העדפנו לתת ולא לקבל. יותר מזה, לאמא שלי למשל היה ממש קשה לקבל מתנות. לא מתוך התנשאות או תחושת "מגיע לי," אלא להיפך, מתוך צניעות, היא הרגישה מבוכה כשמישהו נתן לה מתנה של פינוק, של מותרות. פעם גיסתי נתנה לה במתנה לחג נעלי בית רכות ויפות. אמא שלי אמרה תודה, אבל לא השתמשה בהן. מתנות מכולנו היה לה קשה לקבל. היא שמחה בספרים ובפרחים בלבד, אז פיתחתי מנהג לתת לה צבעונים, הפרח שהכי אהבה, ליום ההולדת. הבחנתי בקושי שלה, והבנתי, גם מתוך החוויה שלי וגם מהתבוננות בתגובה של אחרים, שהקושי שלה לקבל מתפרש לעתים ככפיות טובה, ביקורת, התנשאות, כאילו לעולם אי אפשר להשביע את רצונה ולתת לה משהו שפשוט תשמח בו. החלטתי, שאני אדע לקבל. שאני אדע להעריך ולהודות על מה שנותנים לי.

זה מתקשר אצלי לתחושה, שלעתים אנחנו רוצים שינחשו את הרצונות והצרכים שלנו, ויענו עליהם מבלי שנצטרך לבקש. כמו תינוק שהוריו מנחשים מה הוא צריך, יודעים לפי טון הבכי אם הוא רעב, עייף, רוצה חיבוק או סתם החלפת חיתול. הרבה פעמים אני רואה, אצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים, את המשאלה הזו, שכאשר היא אינה מתמלאת יש אכזבה, והטלת ספק בקשר ובמי שאנחנו רוצים שיהיה קרוב אלינו. מה שאנחנו שוכחים, זה שכאשר אנחנו גדלים ומתפתחים, הצרכים שלנו נעשים מורכבים יותר, וקשה יותר לנחש אותם כאילו אנחנו עונים על שאלה אמריקאית בבחינה:

"למה היא בוכה?

1. עייפה

2. רעבה

3. חיתול מלוכלך

4. רוצה "על הידיים"

5. כל התשובות נכונות"

לפעמים, אנחנו בעצמנו לא יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים, אבל יודעים לזהות מה אנחנו לא צריכים כשמציעים לנו את האפשרויות הלא נכונות. אנחנו כועסים על מי שמציע את האפשרויות הללו, ומוציאים עליו חלק מהתסכול שלנו. לפעמים, גם זה מרגיע, לפחות אנחנו לא לבד. לפעמים, אנחנו יודעים, אבל לא רוצים לבקש באופן ישיר – אם נבקש, אנחנו מסתכנים בכך שלא נקבל את מבוקשנו, ומה זה יעיד על הקשר שלנו? לפעמים אנחנו לא רוצים לבקש, מתוך תחושה שעצם הבקשה תגרע מהמשמעות של מה שנקבל.

לדוגמה, תוך כדי עבודה עם נערה עמה אני נפגשת, היא סיפרה שבקרוב תחגוג יום הולדת. בקבוצת החברות שלה נהוג שאחת הבנות מארגנת חגיגה לילדת יום ההולדת, בהפתעה. אולם, תאריך יום ההולדת של המטופלת שלי נופל על יום הזיכרון, והיא חוששת שלא יחגגו לה. שוחחנו על כמה אפשרויות העומדות לפניה, למשל לדבר עם אחת החברות הקרובות אליה, לתאר את החששות שלה ולבקש שיארגנו לה חגיגה, או ליזום חגיגה בעצמה. ניכר היה כי היא מתביישת ונבוכה בעצם הרצון שלה לקבל תשומת לב בלעדית והכרה מקבוצת החברות. כאילו ההודאה בכך שהיא רוצה חגיגת יום הולדת, מציבה אותה בעמדה פגיעה, פגיעה לאכזבה ולדחייה. דיברנו על כך שמאוד טבעי שהיא רוצה להרגיש שייכת לקבוצה, ובעלת מעמד שווה ומיוחד כמו כולן, מה שבא לידי ביטוי עבור רבות ורבים ביום ההולדת. למרות שבתחילה היא נרתעה מהרעיון, לאחר כמה פגישות היא הרגישה יותר בנוח עם הרצון שלה לחגוג והחליטה לארגן בעצמה את מסיבת יום ההולדת שלה, כמובן בתאריך אחר. היא התחילה ליהנות מהרעיון שככה, היא יכולה להחליט בעצמה את אופי החגיגה, הפעילות, ואת מי להזמין. אני מחכה לתאריך החגיגה שלה, לשמוע איך היה, והאם היא נהנתה כפי שציפתה. היא נערה אופטימית, שיודעת להתרכז בחצי הכוס המלאה, ולכן אני מאמינה שגם אם יהיו צרימות, שיבושים או חריגות מהתוכנית שלה, היא עדיין תצליח ליהנות, לשמוח, לחוות סיפוק והכרת תודה, על מה שכן קיבלה. אני לא מציעה להתכחש לשלילי, אלא להאיר את פנס תשומת הלב והאנרגיה הרגשית שלנו על החיובי. אם נתרכז במי שלא הגיע לחגיגה, נפספס את מי שכן הגיע ואת האפשרות לשמוח ביחד ולהרגיש אהובים.

חג אביב שמח לכולנו, שנהנה מהפריחה, מההתחדשות ומההתחממות, נבלה עם אהובינו ונחגוג ביחד.


0 צפיות