ילדים ובריונות

השבוע, הבת שלי סיפרה שמציקים לה בגן. באותו היום, אחת הילדות שבהן אני מטפלת מזה כשנה, בת 11, סיפרה ששוב הציקו לה בכיתה. כאמא, וכמטפלת, כשאני שומעת על הסיפורים הללו, מצד אחד אני מתכווצת, ומצד שני כועסת, על הילדים המציקים, על הגננת או המורה שלא עוזרת, על ההורים של הילדים המציקים שלא מונעים מהילדים שלהם להציק. וכמובן שגם נזכרת, בפעמים שבהן הציקו לי, בתור ילדה. בתחושת ההשפלה והעלבון, כי הרי זה לא משנה מה המציקים אומרים או עושים, זו ההבעה והכוונה שלהם שמעליבה. עצם זה שהם רוצים לפגוע, לראות את התגובה הנעלבת. כמו שאמרה בת ה-11, "מה הוא חושב לעצמו? שאני לא אחזיר?" ולא, היא לא החזירה הפעם. והבת שלי, בטח לא החזירה, היא נפגעה עד עמקי נשמתה, וקפאה. כמוני, כשהייתי ילדה. לאחר מעשה, הייתי חושבת על כל מיני משפטים מתוחכמים או מהלכים התנהגותיים שהייתי יכולה לעשות, כדי "להחזיר", או לעמוד על שלי, "לייבש" אותם, ולגרום להם לחשוב פעמיים לפני שהם ינסו לפגוע בי שוב.

בתגובה אליהן, ממרחק של אישה בוגרת, אמא, פסיכולוגית, אני קודם כל נותנת מקום לרגשות האלו, מאפשרת להן לבטא אותם, כואבת, כועסת ביחד איתן. ואז, אני שואלת. איך זה קרה, ספרי לי מההתחלה. איפה היית? מה עשית? מתי הוא או היא פנו אלייך? מי עוד היה בסביבה? איך הם הגיבו? איך את הגבת? איך רצית להגיב, או מה היית רוצה להגיד או לעשות לו עכשיו? מי שפגע בך, זו הפעם הראשונה שהוא פגע בך? הוא פוגע גם באחרים? איך בדרך כלל מתמודדים איתו?

כל השאלות האלו, עוזרות לי לבנות את הסיפור בראש, לדמיין אותו. האם מדובר במקרה חד פעמי, ואם ככה למה הוא התרחש. אם מדובר מקרה חד פעמי, לפעמים עולה שמדובר בריב עם חבר/ה. כאן אפשר לחשוב מה קרה בקשר הזה, למה התרחש הריב מתי שהתרחש, איך זה קרה שהרגשות השתנו מחיוביים לשליליים. ואם אנחנו רוצות לתקן, ואיך אפשר לתקן את הקשר ולהמשיך את החברות.

אם זה משהו שקרה כבר, אולי מדובר בילד שנכנס לתפקיד הבריון, שהתרגל להתנהל באופן הזה, התוקפני, כדי לקבל תגובות ותשומת לב. זה לא תפקיד נעים, והילד הזה בטח סובל גם הוא, קודם כל מהקושי לתכנן ולחשוב על האופן בו הוא פונה לאחרים, ולאחר מכן מהתגובות אליו. גם של אלו שבהם הוא פוגע, שמסתכלים עליו בתערובת של בוז, כעס, עלבון, עצב, ובוודאי לא רוצים להתקרב אליו, וגם של דמויות הסמכות, שכועסות, ומאוכזבות, ולרוב גם מענישות. אני חייבת להודות שכשמדובר בבת שלי, קשה יותר להזדהות ולהבין את הצד הפוגע. ובשני המקרים, לא בהכרח אשתף במחשבות האלו, כי לפעמים זה נחווה כאילו אני "לוקחת את הצד" שלו, ולא רגישה מספיק למי שחשוב לי באמת.

אני מדברת איתן על חוסן נפשי ועל עמידה איתנה, שתעזור להן להימנע מלהזין את הדינמיקה הבריונית ולצאת מעמדת הקרבן. לזכור מה הערך שלהן באמת, ושלא משנה מה אף אחד יגיד, הן יודעות את האמת על עצמן. ומהעמדה הזו, אפשר לנשום, ולחשוב מה האפשרויות שלהן. להתעלם, לענות במגוון דרכים, לבקש תמיכה או עזרה מדמות סמכות או מחבר/ה. ולאחר מכן, לשתף אנשים נוספים, כמו ההורים, הפסיכולוגית, וביחד לחשוב על אפשרויות נוספות אם יש צורך – לפנות להורים של הילד המציק, ליזום שיחה או מפגש איתו מחוץ לדינמיקה של הגן או בית הספר.

וגם יש סרטון שאני אוהבת להיעזר בו (https://www.youtube.com/watch?v=7oKjW1OIjuw). בסרטון, המרצה מדבר על הדינמיקה של הבריונות, ומסביר איך אפשר לפרק את הבריון מהנשק שלו ולגרום לו לאבד עניין – דרך תגובה לא צפויה. במקום לכעוס ולהיפגע ולענות מתוך סערת רגשות, להגיב מתוך מקום בטוח בעצמנו, ואפילו להרשות לעצמנו להתייחס בהומור לסיטואציה, ולהפוך את הלימון ללימונדה עם קצת סוכר. זה לא קל, אבל זה מרגיש כל כך טוב כשאנחנו מצליחות לעשות את זה. ועם תרגול, וסימולציות, כבר פחות קשה לחשוב בזמן אמת מה הייתי אומרת, הרפליקות כבר אצלי בראש. ואפילו אם אני לא מצליחה בזמן אמת, עצם המחשבה על הדברים האלו במקום בטוח, עוזרת לי להרגיש יותר טוב עם עצמי, פחות לכעוס על עצמי, פחות קרבנית.

אז מה החוויה שלך בכל זה? איך היית רוצה לענות לבריון של הילדות שלך? מוזמנים להגיב ולשתף!



9 צפיות