"המדליק נר מנר, זה דולק וזה אינו חסר" (במדבר רבה, פרשה י"ג)

מי שמכיר אותי יודע, שאני לא מרבה לצטט מהמקורות היהודיים, ולרוב מעדיפה מקורות אחרים. את הציטוט הזה ראיתי בפוסט פייסבוק של חברתי האמנית המוכשרת קרן רדומסקי פרגו, בחנוכה, בצמוד לתמונה בה היא צילמה את ביתה מחבקת את סבתה. הבת, בערך בת 10, והסבתא, בת 92, חולת אלצהיימר במוסד סיעודי, ראשיהן נוגעים. הבעתה של הבת רכה ועדינה, והסבתא מבטה נראה ריק, והיא מקבלת את החיבוק.

התמונה והציטוט עוררו בי הרבה רגשות, מחשבות וזכרונות. קודם כל, כמה תבונה יש במשפט הזה: לפעמים בנתינה אנחנו לא מפסידים, והצד השני מרוויח. אבל כאן, לכאורה, הצד המורווח אולי לא מכיר ברווח המתקבל, בגלל הדמנציה. כאן, הצד הנותן גם מרוויח, והצד המורווח מוטב, אפילו אם ההטבה לא מקבלת ביטוי של הכרת תודה. למה? לתת עושה לנו הרגשה טובה, לתת לבת משפחה או לבן משפחה עוזר לנו להרגיש חיבור עמוק יותר ליסודות ולשורשים שלנו, מדגיש ערכים של שייכות, נתינה ללא תמורה מוחשית או מיידית, נדיבות. המקבלת במקרה הזה גם אם היא לא מביעה שמחה או התרגשות או אפילו מזהה את הנתינה, חווה רגש חיובי מהמגע הפיזי. הביקור גם מיטיב עמה בגלל שנוכחות המשפחה עוזרת לצוות הסיעודי בבית החולים. העובדים בבתי החולים הסיעודיים נהנים מהביקורים האלו, לומדים דרכם על המטופלים שלהם ומקבלים הקשר רחב יותר עליהם, מה שמקל עליהם לטפל במטופלים הסיעודיים, שלא תמיד מצליחים לתגמל ולהביע הערכה למטפלים שלהם. בהשוואה, הורה שמשקיע במעורבות מול הגננת או המורה של הילדים שלו, עוזר לצוות שמטפל או מלמד את הילדים להרגיש מוערכים, חלק מצוות, ומגביר את המוטיבציה של הצוות להיטיב עם הילדים שלו.

בספר "חמש ארוחות ביום" של מיכל זמיר (הוצאת כתר) מתואר הקשר בין הסופרת לאמה, המתמודדת עם אלצהיימר ומאושפזת בבית חולים סיעודי. כשקראתי את הספר, מאוד בלט לי הקשר שנוצר בין הסופרת לצוות הסיעודי ולבני המשפחה של החוסים האחרים. במקרה הטוב, הצוות מרגיש שותפות עם בני המשפחה, מצפה לביקור של בני המשפחה. מטופל שיש לו בני משפחה שבאים לבקר, במובן מסוים מקבל טיפול יותר טוב, כי יש מי שמשגיח, שמביא בגדים חדשים ומחליף בלויים, שמביא פרחים או תמונות שעוזרות לאווירה ביתית יותר, ששואל ומתעניין לגבי הטיפול. הצוות, גם אם באופן לא מודע ולא מכוון, מגיב לתשומת הלב הזו.

בסופו של דבר, אין הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את מצבם של המתמודדים עם דמנציה. המצב הקוגניטיבי שלהם לא ישתפר. כן אפשר לתרום להם, במחוות קטנות שעוזרות למצב הרוח. ביקור, חיבוק, ליטוף, טיפוח, ריחות נעימים ומוכרים, מאכלים טעימים מהילדות שלהם, מוזיקה מוכרת מהילדות. אמי נפטרה מאלצהיימר, ושמתי לב שבחודשים האחרונים לחייה הטלוויזיה בביתה דלקה לעתים קרובות על ערוץ הופ ילדות ישראלית. אמי והמטפלת הסיעודית שלה, אישה צעירה מנפאל, שמחו ונרגעו עם השירים שהיו מוכרים לאמי מילדותה, עם המלודיות הפשוטות, העברית הנגישה, ציון החגים ועונות השנה.

התלבטתי בשאלה כמה לחשוף את ילדיי לטיפול באמי, ולעתים בקליניקה אני נתקלת בשאלות דומות. גם לגבי טיפול ממושך, וגם באירועים משמעותיים. כפי שאולי מובן מהעמדה שהצגתי, אני תומכת מאוד בשילוב הילדים בדאגה להורה מזדקן, כדרך ללמד משפחתיות, נתינה, כדרך להעצים את הילדים ולחזק את התחושה שיש להם חשיבות ויש להם מה להציע למשפחה, וגם כדרך להיטיב עם ההורים המזדקנים. יחד עם זאת, באירועים משמעותיים כדאי לחשוב ולשקול בזהירות מה התועלת ומה הסיכון האפשרי. למשל, האם להזמין את סבתא הסובלת מדמנציה ליום ההולדת של הנכד? לא בהכרח. יכול להיות שהיא תחווה עומס של גירויים ולא תיהנה מהאירוע, ואפילו תחווה מצוקה. האם לקחת ילד להלוויה, כשסבא או סבתא הולכים לעולמם? גם כאן, השאלה מאוד אישית. תלוי בגיל הילד ובבשלות הרגשית שלהם, וגם במצב שלכם ההורים. לי היה ברור שבהלוויית אמי אני רוצה להיות בת, ולא אמא. הלוויה יכולה להיות אירוע עצוב מאוד וקשה. קשה לראות איך מטמינים גוף באדמה, ולדעת שמדובר בסבתא או בסבא. אפשר לחסוך את החלק הזה מילדים צעירים, ולשלב אותם בחלק מהשבעה, ובביקורים בקבר לאחר מכן.

עצוב לי שמתמונה מרגשת של קשר בין ארבעה דורות, נינה וסבתא רבא, אני נזכרת בתמונות נוספות, חלקן קשות ועצובות. יחד עם זאת, המוות הוא חלק מהחיים שלנו, ובמובנים מסוימים נותן להם משמעות. כשאנחנו מאבדים בן משפחה, אין ספק שזה עצוב מאוד. יחד עם זאת, לפעמים המוות פותח לנו אפשרויות לגדילה והתפתחות. ברמה המשפחתית, לעתים אנחנו מקבלים אחריות על שימור הקשרים עם המשפחה המורחבת, או אחראים יותר על עצמנו. אם נדמיין עסק משפחתי, כשהמטריארכית או הפטריארך פורש, יש לנו מקום להתקדם ולהפוך לבעלים או למנהלים של העסק. אם הם יישארו לנצח, נישאר בעמדה זוטרה.

אבל עד שזה יקרה, יש מקום לחמלה, לעדנה ולשמחה בקשרים שלנו עם ההורים, גם כשהם סובלים מדמנציה והקשר איתם השתנה, והתפקידים התהפכו. על כך אכתוב עוד, בעתיד.




0 צפיות